ATbar המרכיב ההתקפי בפעילות הלוחמה בטרור
Loading Search Engine

המרכיב ההתקפי בפעילות הלוחמה בטרור

16/12/2015 | by פרופ. בועז גנור  

מתבסס על מאמר שפורסם לראשונה במעריב On-line במסגרת סדרת מאמרים בנושא אסלאם קיצוני.

לאחר פיגועי יום שישי השחור בפריז החלו מדינות אירופה להתחבט בשאלה האם הגיע הזמן לעבור מפעילות לוחמה בטרור דפנסיבית לפעילות פרואקטיבית-התקפית. רק לאחרונה אישר הפרלמנט הבריטי לאחר דיון קולני ומחלוקות רבות את בקשת ראש הממשלה קמרון להצטרף לצרפת בהפעלת חיל האוויר נגד יעדי דאעש בסוריה. גם גרמניה הצטרפה לפעילות זו. מדינות אלה ואחרות החלו להתמודד כעת עם שיקולים ודילמות הכרוכות בפעילות התקפית נגד ארגוני הטרור בהם מתחבטת ישראל זה שנים. דילמות אלה נדונות במאמר זה המתבסס על הספר "מבוך הלוחמה בטרור - כלים לקבלת החלטות".

הפעילות ההתקפית מבוצעת בדרך-כלל בטריטוריה של מדינה נותנת חסות, בשטח אקס טריטוריאלי ללא שלטון מדיני ריבוני, או לחלופין בשטחה של המדינה התוקפת עצמה באזור ללא שליטה אפקטיבית, או כנגד בסיסים מחתרתיים של הארגון. הפעילות ההתקפית עשויה להתבצע כתגובה לפיגוע טרור שבוצע נגד המדינה, או ללא כל קשר ישיר לפיגוע זה או אחר והיא מבוצעת באמצעות מבצעים קרקעיים, הפצצות מהאוויר, ירי ארטילרי, או מבצעים ימיים.

דילמת הערכת אפקטיביות הפעילות ההתקפית

בקרב מקבלי ההחלטות ומומחי הטרור קיימת לעיתים מחלוקת לגבי מידת האפקטיביות של הפעילות ההתקפית. לצורך בחינת האפקטיביות של פעילות זו יש להגדיר ראשית דבר את המטרות העומדות בבסיסן של הפעולות ההתקפיות, וביניהן:

סיכול פיגועים - הפעילות ההתקפית נועדה למנוע התרחשותו של פיגוע באמצעות שיבוש אחד משלבי ההכנה שלו. מבין כל המטרות העומדות בבסיס הפעילות ההתקפית, מטרה זו היא על פניה הלגיטימית ביותר בהיותה פעולה שנועדה להציל חיי אדם באופן קונקרטי ומידי על-ידי מניעת הפיגוע. אולם לעתים קשה להוכיח כי תקיפת יעד כלשהו של ארגון הטרור תגרום בהכרח לשיבוש ההכנות לפיגוע ובמקרים אחרים מקבלי ההחלטות עלולים לעשות שימוש מטעה בטיעון הסיכול כאשר המטרות האמתיות שבבסיס ההתקפה הן אחרות.

שיבוש שגרת הפעולה של הארגון - מטרה זו עשויה להיות מושגת בין השאר על-ידי הריסת תשתית הארגון המחייבת להקצות משאבים להחזרת המצב לקדמותו, או על-ידי פגיעה בפעיל בכיר של הארגון והתפתחות "מלחמת ירושה".

הרתעה - במקרים אלה מטרתה של הפעילות ההתקפית נועדה להרתיע את ראשי ופעילי הארגון בבחינת יראו ויירָאו. כך למשל, לאחר חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה - עבאס מוסאווי בשנת 1992, אמר שר הביטחון משה ארנס: "זהו מסר לכל ארגוני הטרור, שמי שפותח עמנו חשבון - החשבון ייסגר על-ידינו...". לאחר חיסול סגנו של ערפאת - אבו ג'יהאד בשנת 1988, הכריז ראש-הממשלה דאז, יצחק שמיר: "הבה נקווה ונאמין כי אויבינו יגיעו להכרה ולהבנה שעם ישראל יודע להשיב מלחמה וכי כל הפוגע בו - נפגע שבעתיים". ואילו שר החוץ בשנת 1995 - שמעון פרס, אמר זמן קצר לאחר חיסול פתח שקאקי מזכ"ל הג'האד האסלאמי (גא"פ): "הג'האד האסלאמי זה ארגון רצחני, והוא, שקאקי עמד בראשו. מי שעוסק ברצח מסתכן בהירצחות".

פגיעה במורל פעילי הארגון ותומכיהם - ראשי ארגוני הטרור ופעיליהם הבכירים מודעים כל העת לאפשרות של התנקשות בחייהם. במקרים רבים הפעילות ההתקפית גורמת לחשש בארגון כי המידע ששימש לצורך הפעילות ההתקפית מקורו ב"חפרפרת", דבר שמביא לפתיחה במסע של "טיהורים".

נקם וחיזוק המורל - האכזריות הרבה של פיגועי הטרור והפגיעה הקשה בתחושת הביטחון של האזרחים, כל אלה מעוררים לעיתים רצון לנקום בארגוני הטרור. מבצע צבאי מוצלח המשקף יכולת מבצעית רבה, תעוזה, נחישות, עליונות טכנולוגית ומודיעינית, עשוי לחזק את תחושת הביטחון של הציבור, ובכך לחזק את כושר העמידה מול הטרור.

שיקולים זרים - לעיתים בבסיס הפעילות ההתקפית עלולים לעמוד שיקולים זרים ולא לגיטימיים, כגון: רצון להשפיע על תוצאות בחירות, רצון להסיח את הדעת מבעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, ועוד.

האפקטיביות של הפעילות ההתקפית נגזרת ישירות ממידת ההצלחה להשיג את המטרות שעמדו בבסיסה. אל מול התועלות שבפעילות ההתקפית יש להביא בחשבון סוגים שונים של מחירים אפשריים:

מחיר מודיעיני - הפעילות ההתקפית מחייבת מידע מודיעיני מוקדם מדויק ועדכני על מנת להבטיח את הצלחתה, מידע כזה עלול להוביל את היריב לחשיפת מקור המודיעין ולנטרולו. המחיר המודיעיני משקף את המחיר שהמדינה עלולה לשלם עקב חשיפת מקור המודיעין.

מחיר פיזי - הפעילות ההתקפית מחייבת הקצאת משאבים רבים בכל שלבי ההכנות והביצוע. העלויות המצטברות הללו מהוות את המחיר הפיזי של הפעולה.

מחיר בינלאומי - הפעילות ההתקפית המבוצעת בשטחן של מדינות זרות עלול לגרור ביקורת חריפה ואף צעדי מחאה דיפלומטיים ואחרים מצד המדינות שבשטחן בוצעה הפעילות. פעילות התקפית שגוררת אחריה נזק אגבי לאזרחים עלולה גם היא לגרום לביקורת בינלאומית ולמחירים נלווים.

מחיר הסיבוך - על מקבלי ההחלטות להביא בחשבון אפשרות שהפעילות ההתקפית תיכשל, או תסתבך דבר שיגרור אחריו הסתבכות צבאית ואף צורך לחלץ את הכוח התוקף.

לאור האמור על מקבלי ההחלטות וגורמי הביטחון לשמור על מינון נכון של הפעילות ההתקפית. עליהם לזכור כי שימוש מוגזם בפעילות זו עלול לפגום באפקטיביות שלה. יש לבחור את יעדי התקיפה בקפידה ולהעדיף פגיעה ביעדים שהפגיעה בהם תגרום לסיכול פיגועי טרור, שיבוש מהלכי הארגון, או תרתיע את הטרוריסטים מביצוע פיגועים. על מקבלי ההחלטות לחשב מראש את מאזן ה"עלות-תועלת" של הפעולה ולהעריך את הנזקים האפשריים על-פי התבחין של המקרה החמור ביותר. ולבסוף, יש לבחון חלופות לפעולה המתוכננת שעשויות להשיג את המטרות המוגדרות במחיר נמוך יותר. מכל מקום, הערכה של אפקטיביות הפעילות ההתקפית הינה משימה קשה אפילו בדיעבד משום שלא ניתן לדעת מה היה קורה אלמלא בוצעה פעילות זו. לעתים פעילות שעל פניה נראית מוצלחת מאוד בטווח הקצר, עלולה להתגלות ככישלון כעבור זמן, ולהפך.

הסיכול הממוקד - פעילות התקפית אישית

הסיכול הממוקד מהווה את חוד החנית של הפעילות ההתקפית. במסגרת זו תוקפת המדינה פעיל או קבוצת פעילים העוסקים בייזום, הכוונה, הכנה, גיוס, אימון וסיוע לפיגועים, זאת במטרה לסכל פיגוע אפשרי. לצד שאלת האפקטיביות שעסקנו בה לעיל, הסיכול הממוקד מציב גם דילמה נורמטיבית-מוסרית. המקטרגים על שיטת פעולה זו גורסים כי חיי אדם הם ערך עליון, ובשום מקרה אין הצדקה לקפדם. על-פי השקפת עולם זו אין לגזור על הטרוריסט גזר דין מוות ובוודאי שאין לעשות זאת מחוץ למסגרת של הליך שיפוטי רגיל. יתרה מכך, המתנגדים לסיכול הממוקד יטענו כי ככל שיש בידי המדינה מידע מפליל על פעיל טרור, יש לעצור אותו, לשפוט אותו, להציג בפניו את הראיות המפלילות ולהרשיעו בבית משפט.

לעומתם טוענים תומכי "הסיכול הממוקד" כי חיסולו של טרוריסט האחראי אישית לפיגועים קשים מרובי נפגעים ושידו עוד נטויה להקיז דמם של חפים מפשע, אינו רק מוצדק ומוסרי אלא הוא מחויב במציאות כדי להציל חיי אדם. התומכים בגישה זו טוענים כי יש לעשות הכל כדי למנוע פגיעה של טרוריסטים באזרחים חפים מפשע, ועל כן הסיכול הממוקד מותר כאקט של הגנה עצמית.

לטענתם, הדילמה המוסרית שבסיכול ממוקד מתייתרת משום שפעולה זו מהווה צעד מניעתי-סיכולי ולא אקט ענישתי-פלילי. בהקשר זה אמר ח"כ יוסי שריד שכיהן בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת לאחר ניסיון הנפל להתנקש בחייו של בכיר החמאס, חאלד משעל, בירדן בשנת 1997, כי הנימוק היחיד שעשוי להצדיק "סיכול ממוקד" הוא הצורך לסכל פיגוע קונקרטי. צורך זה כפוף, לטענתו, למספר מבחנים וביניהם "סכנה קרובה", "ודאות מוכחת" וזהות היעד כ"מחולל טרור פעיל" (לא מנהיגות דתית או אידיאולוגית). אין כמעט עוררין על כך שהפגיעה הפיסית בפעיל העומד לבצע פיגוע טרור הינה בבחינת "פצצה מתקתקת" ולכן הינה לגיטימית לצורך סיכול הפיגוע והצלת חיים (במיוחד כאשר מדובר בפיגוע התאבדות המחייב פעילות סיכולית פרואקטיבית). השאלה היא האם פגיעה בראשי הארגונים ובפעילים בכירים בזרועות שאינן מבצעיות-צבאיות לגיטימית באותה המידה? כאן הדעות עשויות להיות חלוקות. אסכולה אחת טוענת שקבוצה זו זכאית לחסינות מפני סיכול ממוקד, ואילו האסכולה אחרת טוענת כי אין זה נכון להבדיל בין גורמי מנהלה, גורמים פוליטיים וגורמים צבאיים-מבצעיים, משום שכולם בונים בסופו של דבר את היכולת של הארגון לבצע פיגועי טרור. יתירה מכך, המצדדים בסיכול ממוקד מדגישים כי בהשוואה לפעולות התקפיות אחרות המבוצעות נגד ארגוני הטרור כגון הפצצות מן האוויר של בסיסי ארגוני הטרור, הסיכול הממוקד הינו הרבה יותר סלקטיבי. פעולה זו נועדה לפגוע רק באדם ספציפי המעורב בהוצאה לפועל של פיגועי טרור.

בישראל, על-פי פרסומים זרים, ההחלטה על פעולת סיכול ממוקד הינה בסופו של דבר של ראש הממשלה, לאחר שקיבל את המידע הנחוץ והתייעץ עם גורמי הביטחון הרלוונטיים. נוהל קבלת ההחלטות בנושא זה עשוי להשתנות בתקופות שונות (בהתאם למדיניות ולנוהלי העבודה של ראש הממשלה), ובמקרים שונים (בהתאם לזהות המותקף, עדכניות המידע הקיים עליו, מאפייני התקיפה ומקום ביצועה המתוכנן). על-פי פרסומים אלה, נראה כי לעתים בעבר התבצע הליך מעין-שיפוטי לפני החלטה על התנקשות בחיי טרוריסט. כך נטען כי בשנות השבעים, בעת כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלה, הכין המוסד רשימת מועמדים לחיסול ולפני הביצוע הציג כל תכנית לפני "ועדת ראשי השירותים" (ור"ש), ולאחר דיון הועברה התכנית לאישור "ועדת איקס" (ועדה שפעלה בתקופת ממשלת גולדה מאיר כבית דין לטרוריסטים, כשהשר בלי תיק, ישראל גלילי, שימש "תובע", והביא מטעמו עדים - ראשי אמ"ן, המוסד והשב"כ; שר המשפטים שימש "סניגור" והעלה טיעונים מדוע אין להתנקש באיש, וראש הממשלה, שר הביטחון וראש האופוזיציה ישבו על תקן של שופטים). אם אכן פעלה אז "ועדת איקס" כזאת, וזו הייתה מתכונת פעולתה, יש בכך ניסיון לפתור את הדילמה המוסרית, לכאורה, של פגיעה בחיי אדם ללא משפט, תוך ביצוע הליך מעין-שיפוטי. אולם ספק אם הליך זה עומד במבחן כלשהו של סדרי דין תקינים, כאשר הנאשם אינו מודע לעצם העמדתו לדין, אין ביכולתו להגן על עצמו, ושר זה או אחר משמש לו כסניגור בעל כורחו.

אולם, כאשר סיכול ממוקד אינה מהוה פעולת ענישה, אלא פעולת סיכול שנועדה להשיג יעדים מבצעיים - סיכול פיגועים, השגת הרתעה מפני ביצוע פיגועים עתידיים, שיבוש מהלכי האויב וכו', הרי שעל פניו הצורך בהליך משפטי מתייתר.

דילמת "אפקט הבומרנג"

המתנגדים לסיכול ממוקד ולפעילות התקפית ככלל גורסים כי זו עלולה להיות מסוכנת ולחזק את המוטיבציה של ארגון הטרור לבצע פעולות נקם קשות יותר מקודמותיהן כך ששכרה של פעילות הלוחמה בטרור יצא בסופו של דבר בהפסדה. חסידי הפעילות ההתקפית גורסים כי אין נפקות לטענת ה"בומרנג" הזו, מאחר והמשתנה המגביל את היקף פיגועי הטרור ומאפייניו הוא היכולת המבצעית של הארגונים לבצע את הפיגועים ולא המוטיבציה שלהם לבצעם. המוטיבציה של ארגון הטרור לטענתם של אלה תמיד גבוהה ופיגועי הטרור הינם תוצאה של "בשלות מבצעית" בלבד. לפיכך, פגיעה קשה בתשתית ארגון הטרור תפגע עוד יותר ביכולת המבצעית שלו, וכך גם אם תעלה את המוטיבציה שלו לפיגועי נגד, הרי שלא יהיה ביכולתו לממש מוטיבציה זו. המצדדים בפעילות התקפית גורסים כי "תיאוריית הבומרנג" היא המצאה של ארגוני הטרור, כחלק מאסטרטגיה מתוחכמת ומחושבת של לוחמה פסיכולוגית, ונועדה להבטיח למעשה את חסינותם מפני פגיעה צבאית. כך למשל, מאיר דגן, מי שהיה ראש המטה ללוחמה בטרור ולאחר מכן ראש המוסד, מערער עקרונית על קיומה של השפעת "בומרנג": "לדעתי אין תופעת בומרנג. מה שיש זה חכמת הלוחמה הפסיכולוגית של הצד השני ליצור את תופעת הבומרנג". דגן טוען כי ארגוני הטרור המציאו את "אפקט הבומרנג" רק כדי ליצור מאזן הרתעה מול ישראל, והוא מעריך שפיגועי ראווה שבוצעו בעבר ויוחסו ל"אפקט הבומרנג" כתוצאה מפעילות התקפית ישראלית כואבת, היו מתבצעים בלאו הכי, אולי בעיתוי אחר ואולי בצורה מעט שונה. דגן מסכם: "לכן, בשורה התחתונה, אנחנו צריכים לפעול כאילו תופעת הבומרנג לא קיימת... מדינת ישראל הייתה צריכה להגדיר את מטרות המלחמה שלה בהתעלם מתופעת הבומרנג. ישראל תמיד צריכה לשאול את השאלה מהי הפעולה הבאה שהאויב רוצה לעשות? אבל שאלה זו אינה קשורה לתופעת הבומרנג".

אולם, אחת הדוגמאות הבולטות ביותר של תופעת הבומרנג הייתה הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, אחרי חיסולו של עבאס מוסאווי, מזכ"ל החיזבאללה. בחודש אפריל 1992 פוצצה מכונית תופת בחזית הבניין וגרמה להתמוטטותו על יושביו. בפיגוע נהרגו עשרות בני אדם ונפצעו מאות. הייתה זו תגובת "בומרנג" מובהקת לחיסול מוסוואי. דוגמה אחרת הייתה - פרשת חיסולו של פעיל החמאס שכונה "המהנדס" - יחיא עייאש, ופיגועי הטרור שבוצעו לאחר מכן. עייאש היה המבוקש הבכיר ביותר על-ידי ישראל בשל מעורבותו הרבה בפיגועי ההתאבדות. הוא היה הראשון שהחל לבצע פיגועים מסוג זה בשטח ישראל והיה מעורב כמעט בכל פיגועי ההתאבדות שבוצעו על-ידי החמאס עד לחיסולו. עייאש חוסל בעזה באמצעות טלפון סלולרי ממולכד שהועבר אליו ככל הנראה על-ידי סוכני השב"כ. חיסולו של עייאש התרחש לאחר כשישה חודשים שבהם לא בוצעו פיגועי התאבדות בישראל (אם כי גורמי הביטחון טוענים כי בתקופה זו סוכל מספר משמעותי של פיגועים). כחודשיים לאחר חיסולו של "המהנדס" אירעו בתוך פרק זמן של כשבוע ימים ארבעה פיגועים קשים בישראל (שלושה מהם פיגועי התאבדות בירושלים ובתל-אביב), במהלכם נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות.

אחד הנדבכים המרכזיים של כל דוקטרינת לוחמה בטרור הינה אם כן הפעילות ההתקפית. פעילות זו חשובה במיוחד כאשר המאבק מכוון נגד ארגון טרור היברידי שתפס טריטוריה והשתלט על אוכלוסייה, דוגמת דאעש, חמאס וחזבאללה. אולם הפעילות ההתקפית כרוכה בדילמות ואתגרים מורכבים המשקפים את המתח שאופייני למאבקה של מדינה דמוקרטית בטרור ועיקרו - המאמץ להשגת אפקטיביות במלחמה בטרור מול הצורך בשמירה על הערכים הדמוקרטיים-ליבראליים של המדינה.