ATbar דוקטרינת לוט"ר לנשיא הנבחר דונלד טראמפ

דוקטרינת לוט"ר לנשיא הנבחר דונלד טראמפ

12/01/2017 | by פרופ. בועז גנור  

תוצאות הבחירות בארה"ב הפתיעו רבים בארה"ב ובמדינות העולם. למרות שהנשיא הנבחר דונאלד טראמפ הדגיש במהלך הקמפיין שלו את כוונתו להילחם בנחישות בטרור ככלל ובדעאש בפרט, הוא או אנשיו לא הציגו אסטרטגיה מגובשת וברורה המסבירה כיצד בכוונתם להשיג את היעדים הללו. הרמז היחיד שניתן היה להבין מדבריו הוא כי דוקטרינת הלוחמה בטרור של טראמפ תהיה שונה מזו של הנשיא אובמה. מה אם כן צריכה להיות מדיניות הלוט"ר החדשה של טראמפ וכיצד היא יכולה להיות שונה מזו של הנשיא אובמה?  

כל אסטרטגיה של התמודדות עם תופעת הטרור מחייבת התייחסות לשני משתני משוואת הטרור – מוטיבציה ויכולת מבצעית. על אסטרטגית לוט"ר אפקטיבית להיבנות על חתירה לצמצום המוטיבציות העומדות בבסיס תופעת הטרור כמו גם על צמצום היכולת המבצעית של מבצעי הפיגועים. רק שילוב נכון בין שני המשתנים הללו ומאבק מקביל ומתואם עשוי להביא לקעקוע של תופעת הטרור או לכל הפחות לצמצום ממדי התופעה לרמה של מטרד נסבל בלבד. Easier said then done. הבעיה היא שיש סתירה פנימית בין שני המאמצים המקבילים הללו - ככל שמבוצעות פעולות לצמצום היכולת המבצעית של ארגוני הטרור – דהיינו: פעולות ממוקדות לחיסול של "פצצות מתקתקות", מעצרים והבאה לדין של טרוריסטים, השמדת מאגרי אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור או החרמת כספי הטרור,  וככל שפעולות אלה מבוצעת בצורה אפקטיבית, הרי שמטבע הדברים הן מגבירות את המוטיבציה של ארגוני הטרור ושל תומכיהם לנקום ולבצע פיגועים על מנת להוכיח ליריביהם כי אין תוחלת לפעילות הלוט"ר. תופעה זו מכונה ״אפקט הבומרנג״ בלוחמה בטרור. אחד האתגרים המרכזיים במאבק הגלובאלי והלוקאלי בטרור הינו לפיכך הצורך למצוא את האיזון העדין שיאפשר טיפול בו זמני במוטיבציות וביכולות של הטרוריסטים. 

מקבלי ההחלטות רבים בעולם אמנם מבינים את האתגר המורכב הזה, אולם רק מתי מעט פועלים להשגת שני יעדי הלוט"ר במקביל. חלק מהקברניטים מתמקדים בטיפול ביכולות המבצעיות של ארגוני הטרור תוך שימוש במס שפתיים בכל הנוגע לטיפול במוטיבציות,  אחרים מבינים היטב את הצורך לטפל במוטיבציות אולם הם לא מצליחים להבין מדוע בכלל יש צורך להילחם בטרוריסטים?

בראיה רטרוספקטיבית ניתן לקבוע כי ממשל אובמה הבין את משוואת הלוטר על שני משתניה ופעל במידה זו או אחרת בשני המשורים. אולם הדגש בתקופת אובמה הושם על טיפול במוטיבציות. המתווה שנבחר לשם כך היה מאמץ בלתי נלאה להפריד בין תופעת הטרור ודת האסלאם. הרציונאל שעמד מאחורי אסטרטגיה זו קבע כי אמנם רוב פיגועי הטרור בעולם מבוצעים על ידי גורמים איסלמיסטיים אבל מדובר במיעוט בטל בשישים מקרב כמליארד וחצי המוסלמים בעולם ולכן הדרך לטפל במוטיבציות מחייבת בראש ובראשונה למנוע פגיעה ברגשות המוסלמים או בכבודה של דת האיסלאם. יעד זה היה אמור להיות מושג באמצעות הטענה כי הטרור אינו קשור לדת ובוודאי שלא לדת ספציפית - דת האיסלאם. המדיניות הברורה הזו של ממשל אובמה הגיעה לקיצוניות ונתפסה על ידי רבים בעולם כניסיון קלוקל לרצות את המוסלמים באשר הם. ממשל אובמה פעל במסגרת זו לשינוי הטרמינולוגיה בהתאם לדוקטרינה שלו עד כדי קביעת רף חדש של פוליטיקל קורקטנס. ביטוי מובהק לכך היה בניסיון המתמשך לשנות את השיח המקצועי מ"לוחמה בטרור" (CT) ל"התמודדות עם קיצונים אלימים" (CVE). הרי קיצונים אלימים יש בכל חברה, בכל תרבות ובכל דת, ולכן לכאורה קל יותר לגייס מוסלמים לטפל באלימות של קיצונים מוסלמים ולא של טרוריסטים מוסלמים.  

גם אם מקבלים את גישתו של ממשל אובמה שהדגיש את הצורך לטפל דווקא במשתנה המוטיבציה במשוואת הטרור, ואפילו אם נאמץ את ההנחה כי אכן הטיפול במוטיבציות מחייב את גיוסם של המוסלמים הפרגמטיים למשימה חשובה זו, עדיין נשאלת השאלה האם ההימנעות מלקרוא לילד בשמו, האם אסטרטגיית הפוליטיקל קורקטנס ומדיניות הריצוי של ממשל אובמה הייתה אכן הדרך הנכונה והמתאימה להשגת היעד החשוב הזה? או שמדיניות אובמה איפשרה למנהיגים פוליטיים ולכלי קודש מוסלמים לפתור את עצמם מהתגייסות אמיתית למשימה זו באמצעות שימוש במס שפתיים בלבד?

הנשיא הנבחר דונאלד טראמפ הבטיח כי הוא ינקוט ביד קשה נגד ארגוני הטרור ותומכיהם וטוב שכך. אולם עליו להקפיד שלא לוותר על המאמצים לטיפול גם במוטיבציות המניעות את הטרור ועליו למצוא דרכים אחרות, חדשות, ומועילות יותר לרתימתו של הרוב השקט והפרגמטי המוסלמי להתמודדות פנימית – ערכית ופיסית - עם העשבים השוטים והמסוכנים שצמחו בדת האיסלאם. בהקשר זה על הנשיא טראמפ לקבוע בפומבי כי הוא אינו סבור שיש בעיה עם דת האסלאם. דת, כל דת, ניתן לפרש באופן המקדם את ערכי שלום, אחווה וסובלנות, אולם, כל דת עלולה להוות קרקע פורייה למניפולציה פונדמנטליסטית שתניע קיצונים ושוטים להכריז על מלחמת חורמה נגד מי שמוגדר על ידם כ"כופרים". ספרי הקודש של הדתות השונות עלולים לשמש כמקור למניפולציה זו של הקיצונים לצורך ביצוע זוועות ופיגועי טרור באצטלא של ציווי אלוהי. מבחינה זו חשוב להדגיש כי אין לממשל האמריקני, או לעולם הנאור כולו, בעיה עם דת האיסלאם, אולם בעשורים האחרונים נוצרה בעיה קשה בתוך דת האיסלאם. בעיה של טרור ג'יהאדיסטי רדיקאלי המבוצע על ידי מיעוט מסוכן שיוצק פרשנות קיצונית ואלימה לציוויי האיסלאם. בעיה זו מחייבת את הרוב המכריע של המוסלמים בעולם שלא שותפים לפרשנות ג'יהאדיסטית אלימה זו לקום ולהגן על דתם מפני האיום הפנימי שבא לכלות דת זו מבפנים. אמנם עדיין מדובר במיעוט קטן בתוך דת האיסלאם אולם מדובר בקבוצות מסוכנות מאוד הנמצאות במגמת התחזקות. על הרוב המוסלמי הפרגמטי לקום נגד הטרוריסטים הג'יהאדיסטיים ותומכיהם לא כטובה הנעשית לכאורה כלפי העולם המערבי או כלפי בני דתות אחרות, אלא על מנת להציל את דתם ממיעוט מסוכן זה. על הנשיא טראמפ וצוותו החדש להימנע ממהלכי הריצוי שאפיינו את הנשיא אובמה אולם עליהם גם להימנע מלהשחיר את דת האיסלאם כולה ולסייע לרוב המוסלמי הפרגמטי להציל את האיסלאם מהאיסלמיסטים.

מה לגבי המשתנה השני במשוואת הלוט"ר – הטיפול ביכולות המבצעיות של ארגוני הטרור ותומכיהם? למרות ההתמקדות של הנשיא אובמה בטיפול במשנה המוטיבציה הוא לא נרתע במהלך שלטונו מלבצע גם פעילות אופרטיבית נגד הטרוריסטים על מנת לצמצמם את יכולותיהם המבצעיות. די אם נזכיר בהקשר זה את חיסולו של בן לאדן כמו גם שורה ארוכה של מבצעים צבאיים שבוצעו נגד מפקדי אל קאעדה באפקניסטן ובאזורים אחרים בעולם. אולם בתקופת כהונתו של אובמה התפתח איום חדש מסוכן מקודמו – ארגון דאעש שתפס אחיזה והשתלט על טריטוריות נרחבות הן בעיראק והן בסוריה. מול איום גדל והולך זה גיבש הנשיא אובמה מדיניות של מהלכים צבאיים מוגבלים תוך הדגשת אסטרטגיה של    "no boots on the ground". דהיינו, הנשיא אובמה וממשלו אמנם הכריזו מלחמה על ארגון דאעש, אולם למעשה הגבילו את פעילות צבא ארה"ב לתקיפות אוויריות בלבד, תוך הענקת סיוע מוגבל לחלק מקבוצות המורדים הנלחמות בדאעש. גם התקיפות האוויריות של מדינות הקואלציה שנלחמו בדאעש בהובלת ארה"ב היו מוגבלות הן בהיקפן והן ביעדי התקיפה שלהן, מחשש לפגיעה נרחבת באזרחים ועל מנת להימנע מיצירת נזק אגבי. למעשה, ממשל אובמה לא הבין את מהות האתגר מולו הוא ניצב ובוודאי שלא למד מהניסיון הישראלי  בהתמודדות עם ארגוני טרור דומים.

מעת שדאעש השתלט על טריטוריה נרחבת בעירק ובסוריה ושלט דה פקטו על אוכלוסיה מקומית גדולה, הפך דאעש למעשה להיות "ארגון טרור היברידי". בדומה לארגונים היברידיים אחרים לפניו (דוגמת החמאס ברצועת עזה, או חיזבאללה בלבנון), נאלץ דאעש לקיים לצד פעילות הטרור שלו גם פעילות פסיאודו-לגיטימית כפועל יוצא מהמחויבות השלטונית שלו לספק מזון, מים, חשמל, ושירותים נוספים כגון חינוך, דת, אכיפה ועוד, לאוכלוסיה הנמצאת תחת שלטונו. יתירה מכך, בדומה לחמאס ולחיזבאללה, מעת שהשתלט דאעש על שטחים חדשים ועל האוכלוסיות המתגוררות בהן, פעל הארגון להטמיע את כוחותיו הצבאיים בתוך האוכלוסיה האזרחית ולהשתמש בה ובמתקנים אזרחיים מוגנים (בתי חולים, בתי ספר וכו') ובמתקנים הומי אדם כמגינים חיים למפקדותיו, למחסני האמל"ח שלו, לבסיסיו ולאמצעי הלחימה שלו. מעת שעשה כך הרי שהוא ניטרל למעשה את יכולת הפגיעה האפקטיבית של ארה"ב ובני בריתה במתקניו ובאנשיו. הנשיא אובמה לא הפנים את הניסיון הישראלי בעזה שהוכיח פעם אחר פעם כי לא ניתן להכריע ארגון טרור היברידי באמצעות הפצצות מהאוויר בלבד. ישראל לא הצליחה לעשות זאת בעזה - תא שטח קטן בהרבה מהשטח שבו שולט דאעש, ולכן המדיניות האמריקנית שעיקרה מלחמה בדאעש ללא פעילות קרקעית נידונה מראש לכישלון. לאור הכשלונות האמריקניים להשיג הישגים משמעותיים במאבק נגד דאעש בעיראק ובסוריה לאורך השנים האחרונות, אין פלא כי הרוסים תפסו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם ומלאו עד מהרה את הואקום שנוצר בשטח. גם הרוסים נרתעו מלבצע פעילות קרקעית נגד דאעש אולם לחיל האוויר הרוסי לא היו עכבות כלשהן בהפעלה מאסיבית של חיל האוויר ומערך הטילים שלהם נגד יעדי דאעש (ויעדים של קבוצות מורדים אחרים במשטר אסד) זאת תוך גרימת נזק אגבי חמור ופגיעה במספר עצום של נפגעים אזרחיים בסוריה. מדיניות האש הרוסית, למרות כל הבעייתיות המוסרית והחוקית שלה, הוכיחה את עצמה כיעילה (הרבה יותר מהמדיניות האמריקנית) והביאה לפגיעה קשה ביכולות של דאעש ואף גרמה להפסת מסע הכיבושים הטריטוריאליים של הארגון, להיפוך מגמה ולנסיגות טקטיות של הארגון משטחים שכבש בעבר.

בפני הנשיא הנבחר טראמפ שהבטיח לעם האמריקני כי הוא ינצח את דאעש, וכי הוא יטפל  ביכולות המבצעיות של הארגון בתורה אפקטיבית, עומדות כיום ארבע אלטרנטיבות פעולה:

האחת – להמשיך במתווה מוגבל דומה לזה אובמה תוך הפעלת חיל האוויר האמריקני ומטוסי מדינות הקואליציה בסוריה להפצצות נקודתיות בסוריה ולסיוע לצבא עיראק ולכוחות הכורדים הנלחמים בעיראק, ולקוות לטוב. במסגרת זו עשוי הנשיא טראמפ להמשיך ולדבוק במדיניות של no boots on the ground  מתוך הנחה כי העם האמריקני לא יקבל הסתבכות נוספת של ארה"ב במדמנה המזרח תיכונית ולא יסכים להקזת דם של חיילים אמריקנים בזירה זו.

אלטרנטיבת הפעולה השנייה של הנשיא טראמפ עשויה להביא לשינוי המדיניות האמריקנית במזרח התיכון באמצעות משלוח של כוחות צבאיים משמעותיים לעיראק ואולי אף לסוריה על מנת לבצע פעולות קרקעיות אפקטיביות נגד מאחזי ארגון הטרור ההיברידי – דאעש. מדיניות זו תתרום באופן משמעותי לתבוסתו של הארגון, אולם עלולות להיות לה השלכות חמורות הכוללות בין השאר את הסכנה להתארכות המערכה הקרקעית ולהסתבכותה, באופן שישפיע הן על המורל של אזרחי ארה"ב והן על כלכלת המדינה. בעיה אחרת שעלולה להיווצר בשל מדיניות זו היא שאלת "היום שאחרי" - מה תהייה המחוייבות הצבאית האמריקנית לאחר חיסול הנוכחות הצבאית של לדאעש בעיראק ובסוריה.

האלטרנטיבה השלישית היא להמשיך ולהתמקד בפעילות אווירית בלבד בסוריה ועיראק אולם לאמץ מדיניות אש דומה לזו של הרוסים תוך התעלמות מהיקף הנזק האגבי שייגרם לאזרחי סוריה ועיראק בשל כך. כאן נראה כי העכבות המוסריות של העם האמריקני ומגבלות הדין הבינלאומי ימנעו מממשל טראמפ לאמץ גם אלטרנטיבת פעולה זו. סביר להניח אם כן כי שלושת אלטרנטיבות הפעולה הללו לא ייבחרו על ידי הממשל החדש.

אלטרנטיבת הפעולה הרביעית שממשל טראמפ עשוי לנקוט מול דאעש הינה מדיניות של "אור ירוק" לפוטין לעשות בסוריה ואולי אף בעיראק כרצונו ובלבד שלפעילות רוסיה יהיו תוצאות משמעותיות שיובילו להבסת ארגון דאעש. מדיניות זו משמעה התעלמות מההפרות הבוטות של חיל האוויר הרוסי מחוקי המלחמה, כמו גם נסיגה מהעמדה המוצהרת האמריקנית לפיה על אסד לפנות את כסאו בסוריה. ייתכן כי מדיניות זו תהיה מלווה בפעילות דמונסטרטיבית צבאית מוגבלת אמריקנית והמשך התמיכה בכורדים ובצבא עיראק. מדיניות זו עשויה אכן להביא לתוצאות המיוחלות מול דאעש תוך תשלום מחירים נמוכים יחסית מצד הממשל האמריקני החדש. המדיניות הזו אף עשויה לחזק את מערכת היחסים בין ארה"ב ורוסיה. אולם על ממשל טראמפ לקחת בחשבון כי מדינות זו עלולה לפגוע קשות במעמדה של ארה"ב במזרח התיכון ולהאיץ את המגמה המתמשכת של אבדן הלויאליות של בעלי הברית של ארה"ב במזרח התיכון. (מגמה מסוכנת זו החלה לפני מספר שנים עקב מדיניותו של הנשיא אובמה במזרח התיכון שתמכה בהתקוממויות נגד המשטרים הערביים במדינות ערב במסגרת תהליך ה"אביב הערבי", והתחזקה עקב מדיניות הבדלנות שלו בכל הנוגע למעורבות אמריקנית במשברים אזוריים. מגמה זו התעצמה לאור הנכונות של הרוסים למלא את הואקום שמדיניות החוץ האמריקנית יצרה במזרח התיכון ובאה לידי ביטוי בין השאר בעלייתם לרגל למוסקבה של משלחות ממדיניות מזרח תיכוניות שבאופן מסורתי היו נחשבות כפרו אמריקניות). החלטה של טראמפ להשאיר את הזירה בסוריה ואולי אף בעיראק לרוסיה תחזק את מעמדה של רוסיה במזרח התיכון ועל פי עקרון של "סך אפס" תמשיך לפגוע במעמדה ועוצמתה של ארה"ב.

לאור האמור נראה כי הנשיא טראמפ ייטיב לעשות אם ישלב בין אלטרנטיבות הפעולה השונות ויגבש אסטרטגיה סינרגית להתמודדות עם היכולות המבצעיות של ארגון דאעש בסוריה ועיראק. במסגרת זו עליו להגביר את המאמץ והאפקטיביות של הפעילות האווירית האמריקנית הן בעיראק והן בסוריה תוך הגדלת מספר התקיפות ביממה ובחירת מטרות איכותיות לפגיעה עיתים אף תוך צמצום שולי ההגנה הסטריליים מסביב ליעדי ההפצצה (זאת כמובן עדיין באופן פרופורציונאלי בהתאם לעקרונות הדין הבינלאומי). במקביל עליו לשלוח כוחות מיוחדים אמריקניים לביצוע מבצעים קרקעיים נקודתיים ואיכותיים על אדמת עיראק ואולי אף סוריה. (בבחינת  sandals on the ground). ולבסוף עליו להגביר את התיאום עם הרוסים תוך הגעה להסכמות באשר למצב של "היום שאחרי" בסוריה, זאת ללא כניעה לתכתיבים רוסים ואירנים לגבי מעמדו של אסד.

מעל לכל על הנשיא טראמפ ללמוד מטעויות העבר הן של ארה"ב והן של מדינות אחרות במאבקן בטרור, כך שבכל הנוגע ליחסו לאיראן ואף לרוסיה עליו להפנים את העובדה  כי "אויבו של אויבי אינו בהכרח ידידי". זאת משום שבמקרים רבים מסתבר בדיעבד כי "אויבו של אויבי מתגלה בסופו של דבר כאוייב מסוכן וקשה יותר שלי".