ATbar לעצור את הפשיזם

לעצור את הפשיזם

26/04/2018 | by מר שבתי שביט  


פורסם לראשונה בידיעות אחרונות

לעצור את הפשיזם

שבתי שביט

 

                                                                                                                                   

רשימה זו נכתבה לפני ימי הזיכרון ויום העצמאות. המחבר בחר לדחות את פירסומה עד לאחר ימי החג.

מדלן אולברייט, מזכירת-המדינה האמריקאית בין השנים 1997 ו-2001 והיסטוריונית בהשכלתה, מפרסמת רשימה בניו-יורק טיימס (7-8 אפריל 2018) תחת הכותרת "האם אנו יכולים לעצור את הפשיזם, או שמא איחרנו את המועד?". הרעיון המרכזי ברשימתה הוא, שהדמוקרטיה שפרחה בעולם המערבי, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) הולכת ודועכת (הונגריה, פולין, הפיליפינים, תורכיה – כולן בעלות ברית של ארה"ב ורבות אחרות שאינן) ומפנה מקומה למגמות אוטוקרטיות ופשיסטיות . האיש היושב כיום בבית-הלבן הוא לשיטתה, זרז למגמות אלה.

בקוראך את הרשימה אינך יכול שלא להשתאות עד כמה התובנות העולות ממנו, דומות או אף זהות למתרחש אצלנו.

התובנה הראשונה היא שסביבה המתאפיינת באיומי טרור, שסעים כיתתיים, גבולות מאוימים ובלתי יציבים, מדיה חברתית פרועה ואנשים אמביציוזיים בעלי רעיונות ותוכניות ציניות, כל אלה מהווים מדרון חלקלק המוביל מדינות מדמוקרטיה לאוטוקרטיה ופשיזם.

תובנה שנייה – אם המנהיג העומד בראש המדינה הדמוקרטית, איננו מבין את מהות הדמוקרטיה, מגן עליה ומוכן להיהרג עבורה, הוא ימצא את עצמו , אולי אפילו שלא מדעת, בפרוזדור המוליך לאוטוקרטיה ופשיזם. אולברייט מצביעה כמובן על הנשיא טרמפ. אני מצביע באנלוגיה על ראש הממשלה נתניהו.

תובנה נוספת – הרעיון של "עם לבדד ישכון" שאותו מטפח הנשיא טרמפ עומד בניגוד מוחלט לאסטרטגיה הנדרשת כדי להגן על הרעיון הדמוקרטי – אסטרטגיה של קואליציות רחבות, הסכמיות, חברות פתוחות, כלכלות משלימות ולא מתחרות, גבולות פתוחים ועוד. בארצנו המיוסרת, אני מזהה בבירור את העדיפות למדיניות של "לבדד ישכון", המדרדרת אותנו לאוטוקרטיה ורחמנא לצלן אולי גם לפשיזם במורד הדרך. אני כופר בזריית החול של ראש הממשלה לעינינו שמצבנו הבינלאומי מעולם לא היה יותר טוב.

ראש הממשלה מתפאר בתור הארוך של מנהיגי העולם הצובאים לפתחנו. הסטטיסטיקה שווה כקליפת השום. המבחן הוא, מי מכל אלה יבוא לעזרנו ביום פקודה? מנהיג הודו ששכשך את רגליו ביחד עם נתניהו במימי הים או הכנרת, ממשיך לקיים מערכות יחסים ענפות עם הגדולה באויבותינו – איראן (ואני מודאג שהטכנולוגיות הצבאיות שאנו מספקים לו, לא יזלגו לאיראן!?). הנשיא טרמפ שהכיר בירושלים כבירת העם היהודי, שלא במסגרת הסכם כולל לסיום הסכסוך, תורם בכך להעמקת הבידוד שלנו. וכאשר פוטין יחד עם ארדואן וחמנאי מחליטים על עתיד ה מזה"ת, טרמפ לא רק שלא מוצא לנכון לשלוח נציג מטעמו לשיחות אלו, אלא שהוא מודיע על כוונתו לפנות בהקדם את הכוח האמריקאי הקטן, הפרוס עדיין במזרח סוריה. היושבים בירושלים, טחו עיניהם מראות שטרמפ מסתכל על העולם דרך החור שבגרוש ולא דרך הברית הערכית הבלתי כתובה שהתקיימה בין ישראל וארה"ב מאז הקמת המדינה ועד לבחירתו לנשיא. (ולשר הביטחון ושר האוצר אני אומר שהם לא יהיו מופתעים אם במסגרת קיצוצי רוחב בתקציב האמריקאי, יודיעו להם על קיצוץ גם בתקציב הסיוע לישראל).

אולברייט כותבת ברשימתה: "טרמפ תקף את מערכת המשפט, בז לתקשורת, הגן על שימוש בעינויים, סלח לאלימות משטרתית, קרא לתומכיו להציק למתנגדיו והגדיר אי הסכמות פשוטות כמעשי בגידה.. השמיץ באופן קבוע את גורמי אכיפת החוק הפדרליים. האשים מהגרים והמדינות מהן הם באו. אמירותיו לעיתים כל כך רחוקות מהאמת ויכולות להתפרש כבורות, אבל באמת הן מכוונות מראש להרבות פיצול דתי, חברתי ואתני". נשמע מוכר במחוזותינו?

ולאלה שישאלו; טוב! מה אפשר לעשות? גם כאן אני יכול לצטט את אולברייט, שלמרות 80 שנותיה היא עדיין נשמעת אופטימיסטית. קודם כל וראשית לכל להגן על האמת. להגן על התקשורת ולא להתייחס אליה כאל אויב הציבור אלא כמי שתפקידו להגן על הציבור. ליישם ולהגן על העיקרון שאין אדם שיכול להיות מעל החוק, לא טרמפ וגם לא בנימין נתניהו. כל אחד מאתנו צריך לתרום את חלקו, לחיזוק הבסיס הדמוקרטי, על ידי גיוס תומכים נוספים למחנה הבוחרים הדמוקרטי. להקשיב קשב רב לבעלי הפלוגתא שלנו. להקיש על כל דלת כדי לעודד מועמדים ראויים להיכנס למגרש הפוליטי. ודבר אחרון שהוא ראשון בחשיבותו – להתעלם מהאמירה הצינית ש"אין מה לעשות"!

 


הדעות המובאות בפרסום זה הן אך ורק של המחבר ולא בהכרח משקפות את הדעות של המכון הבינלאומי למדיניות נגד הטרור (ICT).