ATbar "הבידוד הפלסטיני" – כיצד יפעלו הפלסטינים בצל חתימת ההסכמים עם מאע"מ ובחריין?

"הבידוד הפלסטיני" – כיצד יפעלו הפלסטינים בצל חתימת ההסכמים עם מאע"מ ובחריין?

23/09/2020 | by Ganor, Dan  

להורדת המסמך המלא

ההסכמים שנחתמו השבוע בין ישראל ובין איחוד האמירויות הערביות ובחריין ללא ספק מעניקים תחושת סיפוק ותקווה לכל תושב ישראלי, בין אם הוא תומך בעיקרי ההסכם ובין אם לא. המחשבה לפיה בעתיד הלא רחוק נוכל לבקר במדינות ערב על גדות המפרץ הפרסי גורמת להתרגשות לאור שינוי היסטורי ביחס כלפי מדינת ישראל, כזה שלא היינו מעיזים לחלום עליו בעשורים האחרונים. נראה ששתי המדינות האלו (באמצעות רוח גבית מצד הממשל האמריקני) הבינו את מארג האינטרסים שלהן עם ישראל ואת היתרונות המשמעותיים עבורן בהפיכת הקשר עמה לפומבי. האיום האיראני על מדינות המפרץ, העוצמה המודיעינית והטכנולוגית של ישראל שמוכיחה עצמה בכל הזדמנות והקפאון המדיני הפלסטיני כנראה הוביל את איחוד האמירויות ובחריין להחלטה האמיצה לחשוף את הקשרים  הקיימים ולכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

גם ישראל תרוויח רבות מההסכם. מעבר לפיתוח התיירות למול שתי מדינות ערב (השקת קווי תעופה חדשים, פתיחת שווקים ומסחר וייתכן אף השקעה כלכלית בקבוצת בית"ר ירושלים) היא מרוויחה רבות בהיבט הביטחוני:

ראשית, למול איראן: כינון נורמליזציה שתאפשר נוכחות ישראלית על אדמות בחריין ואיחוד האמירויות מקרבות את "האויב הציוני" למרגלות המדינה הפרסית. לאחר שבמשך עשרות שנים איראן ממקדת את מאמציה בהרחקת עימותים משטחה  באמצעות יצירת שלוחים (פרוקסי) בתימן (ח'ותים), עיראק (הגיוס העממי), סוריה (מיליציות שיעיות) ולבנון (חזבאללה), ישראל מצליחה באמצעות כלים דיפלומטיים בלבד להתקרב באופן משמעותי לאדמת איראן. האם ייתכן שלאור זאת נראה בעתיד הקרוב תיעול משאבים איראניים מארגוני שלוחים (הן כלכלית והן צבאית) והשקעתם בהשבחת הפעילות הצבאית באיראן גופא?

בראיית האיראנים, הסוגיה הפלסטינית הייתה אמורה למנוע כל מהלך של התקרבות פומבית בין מדינות המפרץ לבין ישראל. ייתכן כי לא צפו (ובצדק) את מידת השפעתו של הנשיא טראמפ והיכולת שלו לשכנע (כיאה לאיש עסקים ממולח) את מדינות המפרץ לפעול על פי האינטרסים שלהן ולא על פי אינטרסי הפלסטינים. מסתמן שאיראן לא העריכה נכון את מידת הרצון שלהן להתקרב למערב, לפתח את הכלכלה והתיירות ובו בעת להרוויח מחסות צבאית ישראלית – אמריקנית.

שנית, ישראל מרוויחה למול הפלסטינים. לראשונה מאז 1948, מתחיל להווצר אפקט מצרפי בדמות חבל שמתהדק סביב הצוואר של הרשות הפלסטינית והעם הפלסטיני בכלל. מתחילה להווצר ההבנה  שאם בדרך כלל במזרח התיכון ובתרבות הערבית בפרט, ערך הסבלנות הוא עליון ומשרת את "הסבלניים", הפעם הזמן לא עובד לטובתם. ייתכן כי אבו מאזן לא הבין שהתקרבות מדינות המפרץ ויצירת קשרים חשאיים עם ישראל בעשורים האחרונים הפעילה את שעון החול נגד הסרבנות הפלסטינית. הוא לא הבין כי האינטרס להגיע להסדר מול ישראל הוא גם (אם לא בעיקר) שלו. נדמה שבעת הזו הפלסטינים מנסים להתכופף מתחת לצונאמי המדיני שמכה בהם ולחכות שיחלוף על מנת שיוכלו לבחון את נזקיו. אבו מאזן מתחיל להבין שהוא לבד במערכה והוא צריך לבחור צד. כך, בידוד הרשות מעניק לישראל מרחב פעולה רחב יותר למול הפלסטינים וליהנות מתמיכה ערבית גם ללא פינוי שטחים בעתיד הנראה לעין.

למרות האמור, יש לציין כי ההסכמים האלו טומנים בחובם גם סיכון פוטנציאלי להסדר השלום בין ישראל לפלסטינים עתידי. כפי הנראה, הפלסטינים לא צפויים לאבד את שאיפותיהם הלאומיות לעצמאות ולהקמת מדינה פלסטינית. כך שהסכמים אלו לא פותרים באופן ישיר את הסכסוך הישראלי הפלסטיני, אלא רק טורפים את "קלפי המשחק המדיני". הסכמים אלו מובילים לעקרון אחד ברור – בידוד פלסטיני.

הבידוד הפלסטיני (שכמובן יועצם במידה ומדינות נוספות יחתמו על הסכם) יכול להוביל (בין היתר) לשלושה תרחישי קיצון:

א)    "כניעה" למערב – הרשות הפלסטינית תבין שהיא "הפסידה במלחמה" ועליה לקבל את "תכנית המאה" ולשאוף להרוויח ככל הניתן מתמיכת מדינות המפרץ, ארה"ב ואירופה במסגרת הסדר רחב מול ישראל. במסגרת זאת, הרשות עשויה להעריך כי עקב לחץ של מדינות המפרץ יחד עם הממשל האמריקני ייתכן כי ישראל תהיה נכונה לויתורים מעבר למשא ומתן האחרון שנוהל על ידי ממשל נתניהו.

 

ב)     התקרבות לציר הרדיקלי והתרת רסן הטרור - האפשרות המסוכנת יותר היא הקצנה של הרשות הפלסטינית הנובעת מתוך ייאוש מאפשרות של הגעה להסדר המדיני. הבידוד עשוי לצרף את הרשות לציר השיעי-סוני-רדיקלי שמובל על ידי איראן ותורכיה (המתחזקות את קשריהן לאחרונה) ובהשתתפות עיראק, סוריה, לבנון, קטאר וחמאס. עד כה, הרשות הפלסטינית אמנם לא אהדה את ישראל, הסיתה נגדה במסגרת מערכת החינוך שלה ואף שילמה למחבלים ושיבחה 'שהידים' אך הצטרפות אקטיבית שלה לחסות איראנית – תורכית תומכת טרור עשויה להחזיר אותנו לגלי הטרור הקטלניים שהכרנו בעבר.  סימנים ראשונים לקשר המתחזק בין הרשות הפלסטינית לתורכיה הופיעו  כבר בחודשים האחרונים. זאת, לאחר שבכירים ברשות ביקשו מארדואן לעמוד בראש החזית ההתנגדות המדינית להחלת ריבונות במסגרת "תכנית המאה", זאת למורת רוחן של מדינות המפרץ. בנוסף, דווח כי השבוע צפויות להגיע לתורכיה משלחות מטעם פת"ח וחמאס בראשות ג'בריל רג'וב (בכיר בפת"ח) וצאלח אלערורי (סגן יו"ר הלשכה המדינית של חמאס) זאת על מנת לחתום על הסכם שיתוף פעולה בין התנועות בצל חתימת ההסכמים. 

בתרחיש זה, הבידוד הפלסטיני יוביל להחלטה להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל ויאפשר מימוש פיגועים כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל. אמנם גם לאבו מאזן קיים אינטרס משמעותי לשמור על שקט ביטחוני למול ישראל ולכן לא יזדרז להפר אותו, אולם בתרחיש זה הוא עלול למצוא עצמו נדחק לשם. כך, גם שירותי הביטחון הישראליים, אף שהשתפרו משמעותית מאז האינתפאדה השנייה, יתקשו לעצור גלי פיגועים פוטנציאליים באיו"ש ובשטחי הקו הירוק.  

 

ג)     כאוס פוליטי – אפשרות נוספת היא שהסכמים אלו עשויים להוות את "הקש שישבור את גב הגמל הפלסטיני". במסגרת זאת תיתכנה הפגנות, הפרות סדר ופעילות אלימה למול השלטון הפלסטיני באיו"ש באופן שיגרום להפלת שלטון הפת"ח ו/או להדחת אבו מאזן. אפשרות זו טומנת בחובה סימן שאלה מרכזי לגבי עתיד השלטון הפלסטיני באיו"ש. מבלי להיכנס לסוגיית זהות יורשו של אבו מאזן, נשאלת השאלה האם  בתרחיש זה יתקיימו ברשות בחירות דמוקרטיות או שמא השתלטות אלימה של חמאס.

 

בהקשר זה, ייתכן כי דווקא השתלטות אלימה של חמאס תקל על ישראל להתעמת עם גורם שלטון פלסטיני (טרוריסטי) יחיד ולייצר דה-לגיטימציה נגד השלטון הפלסטיני החדש. בתוך כך, ישראל תטען כי העם הפלסטיני "נשבה" על ידי חמאס ויש לנהוג בשלטונו כשם שנהגו  בשלטון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק (כארגון טרור היברידי ששולט בכוח על אוכלוסיה). אמנם עלייה דמוקרטית של חמאס לשלטון תהיה מורכבת יותר מבחינת ישראל אל מול דעת הקהל העולמית אך עדיין תאפשר פעילות צבאית אחידה כנגד תנועת חמאס בעזה ובאיו"ש.

יש לציין שמעבר לבידוד הפלסטיני, עקב חתימת ההסכמים מאבדת ישראל כלי משמעותי בניסיון להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים. בראיית הפלסטינים, מדינות המפרץ לא יכולות לשמש יותר כ"מתווך יעיל" למול ישראל. עקב ההסכמים, מדינות אלו נחשבות לבוגדות מצד הפלסטינים ולכאלה שזנחו את המחויבות הערבית לטובת האינטרסים הפרטניים שלהם. ייתכן כי דווקא שמירה על יחסים חשאיים בין ישראל ומדינות המפרץ יכל להעניק לשראל מנופים טובים יותר במסגרת מו"מ להסדר מדיני.

 

אבו מאזן יצטרך לקבל החלטה בקרוב, לאחר שיאמוד את הנזקים שנגרמו לפלסטינים עקב ההסכמים. הוא ינסה לברר אילו מדינות ערביות נשארו נאמנות לסוגיה הפלסטינית. לאחר מכן, במידה ויישאר בשלטון, יצטרך לקבל החלטה אסטרטגית שתוביל לאחד משלושת התרחישים שצוינו לעיל. בדומה לממשל הישראלי, בשנים האחרונות אבו מאזן נמנע מנטילת סיכונים משמעותיים. מול ישראל, הוא מעדיף את התיאום הביטחוני מתחת לרדאר ולגנות את ישראל על בימת האו"ם. "ריקוד הטנגו" החשאי הזה התאים גם לנתניהו.

ההיסטוריה מעמידה את אבו מאזן במבחן מנהיגות. התעלמות פלסטינית מהאתגרים החדשים שנוצרו היא הבחירה הרעה מבחינת אבו מאזן. אם יבחר לטמון את ראשו בחול, ובמיוחד אם ייחתמו עוד הסכמים עם ישראל, הדבר ייחשב לכשלון המדיניות הפלסטינית בכלל ושל אבו מאזן בפרט. עדיין קשה לומר במה יבחר אבו מאזן, אך הסממנים בחודשים האחרונים של התקרבות פלסטינית לתורכיה ולציר הרדיקלי עלולים לשמש כאינדיקטור לבחירתו.

Download Full Publication Download